לילה על קונדליני

 

יש רגעים בחיים שאדם עושה תפנית ודרך נפתחת בפניו. אדם יודע עמוק בתוך ליבו שהוגשה לו מתנה. המתנה היא מפתח שיוכל להשתמש בו כדי לפתוח את עצמו מכלא-עצמי כפוי שהיה אזור הנוחות שלו לאורך זמן רב מדי.

לא היה לי כל ניסיון מוקדם או היכרות עםאורח החיים היוגי וטכנולוגיית הקונדליני יוגה, או עם יוגי בהג’אן. ידעתי שמשהו לא מוכר נחשף בפני וכשלקחתי את המפתח פשוט צללתי פנימה. הוזמנתי לתוך מקום לא מוכר, וכמו אליסה בארץ הפלאות, נפלתי לתוך מאורת הארנב ומצאתי את עצמי בתוך עולם מוזר, מרתיע ומרגש עם אנשים לבושים בלבן ששרים בשפה שנשמעה לי כל כך זרה אבל בו בעת גם מוכרת. ביום הראשון קראנו מחוברת ההנחיות:

“אנרגיה לא נוצרת או מושמדת, היא רק משתנה מצורה אחת לאחרת” –אלברט איינשטיין.

למדתי את זה כשהייתי בת 10. התרגשתי מהידיעה הזו והבנתי אז באותו יום שזו האמת, אבל כילדה לא היה לי מושג איך זה מתייחס לחיים שלי. ואז, כאשר ביום הראשון של קורס הכשרת המורים קראתי את זה בחוברת ההנחיות לקונדליני יוגה, הבנתי שקיבלתי סימן שזהו הנתיב בשבילי. זה מילא אותי מרץ והתרגשות אבל לא ידעתי איך להכיל את השמחה הזו. ניסיתי להשאר רגועה ולעקוב אחרי הקרייות והמדיטציות. בתור מורה לאשטנגה ולויניאסה היתי בכושר גופני מצויין ובכל זאת במהלך השיעורים גיליתי שאני לא מסוגלת להחזיק את הידים שלי למעלה ליותר משלושים שניות מבלי להתחיל לרעוד ולבכות. לא יכולתי להתעלם מהמהירות שבה הרגשות שלי הציפו אותי ולא יכולתי לשלוט בהם. הקרקע נשמטה תחתי ועקבתי באמונה עיוורת כי משהו בתוכי אמר שזה הדבר. בתוך סערת הרגשות הזו יכולתי רק לזהות את רגשות הפחד והתרוממות הרוח שהתחלפו לסרוגין.

היציאה מאיזור נוחות (גם אם הוא קשה) אל עבר הלא מוכר היא מפחידה. הרגשתי כל הזמן לא נוח, המומה, נבוכה מכך שיראו אותי ומפוחדת מכך שלא יראו אותי. פחדתי לדבר. הרגשתי חסרת ערך וחסרת יכולת. כל כך הרבה כאב חבוי החל לעלות מתוכי והרגשתי כאילו אני נחנקת, קמלה, וכל מה שרציתי זה לברוח. הפאניקה השתלטה עלי והייתי צריכה לצאת משם. שמחתי כשסוף השבוע עבר אבל כשהתקרבו סופי השבוע שאחריו הרגשתי אימה.

בכל סוף שבוע זה היה אותו דבר. שאלתי את עצמי מה קורה. כולם היו כל כך אדיבים, פתוחים, רגועים, שלווים ובמקום הנכון. הרגשתי אבודה, אבל המשכתי לבוא עד שלא יכולתי לעמוד בזה יותר. הייתי צריכה המון אומץ כדי להגיד שאני צריכה לעזוב.

כעבור 6 חודשים עזבתי את קורס הכשרת המורים וחזרתי ללמד יוגה קלאסית במרכזים רבים בתל אביב. אהבתי את זה. הקול שלי חזר אלי. הרגשתי נוח. חזרתי ל”עסקים כרגיל”, רגועה, בשליטה, בשמחה כך חשבתי. כך חשבתי והמשכתי בלימודי, בחקירה עצמית, המשכתי לסוע לטיולי בהודו כפי שעשיתי בעבר. אבל כעבור שנה זה נהיה ברור לגמרי שמשהו חסר. הגעתי לעצירה מוחלטת. בלי קשר לעד כמה שירדתי לעומקם של דברים, או כמה למדתי, לימדתי ותירגלתי, ידעתי שיש משהו בתירגול של הקונדליני יוגה שרציתי לחוות. זה היה חזק יותר מכל מה שהרגשתי אי פעם. הבנתי שאי אפשר למנוע מהנשמה את ההזדמנות לשאת את עצמה ולזרוח.

הייתי מוכנה שוב למות ולעבור כל קושי. היתה לי הצצה אל מה שהרגיש כמו בית ורציתי להגיע לשם ויהי מה.

הוזמנתי לשוב בזרועות פתוחות וצללתי פנימה. עשיתי זאת צעד אחר צעד, בכיתי דליים, השתמשתי באין ספור ממחטות והכאב לא הפסיק לעלות. רציתי לדעת מתי זה יפסיק ועדיין נשארתי מחוייבת בנאמנות. היו פריצות דרך, משברים ורגעים של חסד טהור. סיימתי את לימודי הכשרת המורים וידעתי שיש לפני עוד התנסויות לעבור, דברים ללמוד והדמעות לא פסקו.

ובקפיצה קדימה. שנים מאוחר יותר:

לימודי רמה 2 “מיינד ומדיטציה”: בשלושת הימים הראשונים למדנו עם שיבצ’ארן, עד לבואו של גורו דהאראם שבא להשלים את הנחיית הקורס. הלכנו לישון ובקשו מאיתנו לא לדבר עד למחרת. אחרי ארוחת הבוקר התחלנו לתרגל סדרות מאתגרות של מדיטציות ארוכות, אחת אחרי השנייה. בשעות אחר הצהריים המאוחרות הודגמה המדיטציה הפשוטה הבאה.

המנטרה: – אדייס טיסאי אדייס אאד אניל אנאד אנאהאט ג’וג ג’וג איקו ואיס –
(AadaysTisaiAadaysAadAneelAnaadAnaahat Jug JugAykoVays)

בכל שורה ששרנו היינו צריכים להרים (או להוריד) ביחד את הידיים.

“התחילו” אמר גורו דהאראם.

הכאב מתחיל כמה דקות לאחר תחילת המדיטציה אבל השירה ממשיכה להניע אותך. התודעה, לעומת זאת, מאיצה ולוחשת לי “את לא יכולה לעשות את זה…זה מטורף” ואז הקול אומר “את יכולה ואת תעשי את זה”. “זה בלתי אפשרי” אני שומעת ואז הקול אומר “מי אמר את זה? אמא שלך? לא, אני יכולה לעשות את זה. אני אעשה את זה”… “בחייך”, אני שומעת, “את אף פעם לא היית מסוגלת לעשות את זה, את גרמת לאחרים לחשוב שאת יכולה אבל את לא באמת יכולה”.

אני ממשיכה לשיר. אין לי מושג כמה זמן זה אמור להימשך. אני מנסה להתעלם מהקולות שבראשי ואני זועקת את המנטרה שוב ושוב ומזיזה את הידיים ביחד עם הקבוצה. “- אדייס טיסאי אדייס אאד אניל אנאד אנאהאט ג’וג ג’וג איקו ואיס -” ופתאום בליבי אני שומעת “אני לעולם לא אוותר, אני יכולה לעשות את זה, אני יכולה לעשות את זה, אני אעשה את זה עבור כל פעם בחיי ששמעתי שאני לא יכולה”. המשכתי. “צעד צעד. מעלה, מטה, מעלה, מטה” והקולות “זה לא יכול להימשך לנצח, פשוט תרימי את הידיים למעלה ותורידי אותם למטה, את יכולה לעשות את זה”. אני מסתכלת על רונית לצידי ואני מרגישה את החיבור, “את לא לבד, את ישות בעלת עוצמה, שום דבר לא יעצור אותך”, “- אדייס טיסאי אדייס אאד אניל אנאד אנאהאט ג’אג ג’אג איקו ואיס -“.

אני שומעת שגורו דהאראם אומר שנשארו 10 דקות. אנחנו צועקים את המנטרה, לא, אנחנו כולנו זועקים את המנטרה ויש רגעים שזה מרגיש כאילו הידיים שלנו מורמות ביחד ללא כל מאמץ. הכאב חוזר ואנחנו שרים שוב ושוב. אנחנו תומכים זה בזה. אנחנו אחד ואנחנו ממשיכים הלאה. “- אדייס טיסאי אדייס אאד אניל אנאד אנאהאט ג’וג ג’וג איקו ואיס -”

“לשאוף” אני שומעת, וזה נגמר. התחלנו לצחוק והידיים שלי נפלו ואני לא יכולה להרים אותן. לא האמנתי שהצלחתי. הייתי באושר אילעי… הדס ניגשת אלי ואני אומרת “אני לא יכולה להרגיש את הידיים שלי. אני אומרת להן להתרומם אבל הן לא מקשיבות”… היא מעסה את שירירי הזרועות מתחברות חזרה לגופי.

הבכי הבלתי פוסק באותו יום פסק. זה היה כאילו מישהו פשוט סגר את הברז. למרות שבכיתי הרבה פעמים מאז, זוהי חוויה אחרת. באותו יום המסה הענקית של העצב עזבה אותי. החיים שלי קיבלו תפנית.

ההתנסות הזו היתה שווה כל טיפת דם, יזע ודמעות. הייתי עושה זאת שוב. הגמול לא יסולא בפז.

יש רגע שבו את עושה את הבלתי אפשרי. את פורצת מתוך ה”כלא” ואת חופשייה להיות עצמך.

“אושר הוא זכותך מלידה”– יוגי בהאג’אן.

ואכן כך.

בתור מורה אני רוצה להעניק השראה כפי שקיבלתי השראה. אני רוצה לתמוך כפי שתמכו בי. אני רוצה שהתלמידים שלי ירקיעו כמו ציפור ויחוו את השלמות שהם. אני רוצה שהם יחוו את עצמם בתור המתנה שהם לעולם. סאט נאם.

 

הערות:

תרגום המנטרה: הכבוד כולו אל האחד, ברך את הישות הראשונית שאת תכונותיה אי אפשר לתאר, אין לו התחלה, הצליל שעדיין לא בקע, ושצורתו אחת בכל העידנים.

המנטרה הזו, כך סבורים, יכולה להחדיר את כל הידע של היקום מבלי לקרוא ספר. זוהי ההשתחוות היוגית הצנועה אל מול האינסוף.

מתוך הרצאתו של יוגי בהאג’אן על יראת כבוד עצמי  26/2/1996

“בשורת השירה הזו, הוא משלים לחלוטין את האנטומיה האנושית, המצויינות, התהליך, התכנית במילים הבהירות ביותר שאפשר להבין. הוא אומר זאת בבהירות מוחלטת בלי לחסוך דבר.
גורו נאנאק מצדיע לאל בתור יוגי, כשהוא משתמש בהצדעת היוגי: אדייס, אדייס – פירושו “אני מצדיע לך”.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

  ,


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Time limit is exhausted. Please reload the CAPTCHA.